האם ניתן לתקן את הפוליטיקה הישראלית ואיך?

בימים האלה, כשאנחנו הולכים לבחירות רביעיות תוך שנתיים, המדינה יושבת ללא תקציב וישיבות הממשלה מזכירות פרקים של “האח הגדול”, לא צריך לשכנע כמעט אף אחד בכך, שמערכת הממשל בישראל מקולקלת. אין פלא, שהצעות לפתרון התקלות במערכת השלטון צצות מכל הכיוונים. רוב ההצעות מתבססות על העתקת השיטה האמריקאית או חלקים ממנה, כגון בחירות אזוריות, בחירות ישירות לרשות המבצעת, שיטה דו-מפלגתית וכו’. אני טוען, שפתרונות כאלה לא מתאימים למציאות הישראלית ושהבעיות שלנו נובעות בראש ובראשונה מכך, שאנחנו כבר נעים לכיוון השיטה האמריקאית וכדי לפתור אותם, אנחנו צריכים לנוע דווקא לכיוון הפוך, בחזרה לרעיון המקורי של מייסדי המדינה.

הרעיון המקורי, שהוא בעצם הסטנדרט של דמוקרטיה פרלמנטרית, הינו פשוט ואלגנטי. העם הוא הריבון, שאמור לקבל את כל ההחלטות בצורה קולקטיבית, תוך השמעת כל הדעות ועמדות. אבל אנחנו, העם, לא יכולים לקבל החלטות ישירות, כי אנחנו רבים מדי ועסוקים מדי בחיי היום-יום, כדי לפתור בעיות מורכבות ברמה לאומית או גלובלית בצורה יעילה ומעשית, תוך היכרות הנושא ודיון מעמיק. לכן, אנחנו בוחרים בנציגים שלנו, הכנסת, שמהווה מיני-מודל של העם, המורכב מאנשים כמונו, שכל העבודה שלהם היא לקבל החלטות כאלה. בהינתן שיטת בחירות מספיק טובה, החלטות הכנסת יהיו תואמות את החלטות העם, אילו העם כולו יכול היה להתכנס במקום אחד ולקיים דיון. אבל החלטה לבד לא תספיק — צריך גם ליישם אותה. הכנסת לא יכולה ליישם החלטות בעצמה, כי מדובר בקבוצה גדולה מדי של אנשים מגוונים מדי, שלא מסתדרים מספיק טוב אחד עם השני כדי לעבוד ביחד, ולרובם ממילא אין מספיק ידע וניסיון בניהול. לכן, הכנסת בוחרת מנהל ביצועי ראוי, שמרכיב צוות קטן ומגובש (הממשלה), שכל תפקידם זה לבצע את החלטות הכנסת ולא יותר מזה. זהו, על קצה המזלג, הרעיון של דמוקרטיה פרלמנטרית, כפי שמוגדר בחוקי יסוד המדינה עד היום. למען הפשטות, נעזוב כרגע את המנגנונים הנוספים (הרשות השופטת, הנשיא וכו’), שלא נחוצים להבנת הבעיות המדוברות.

במשטר פרלמנטרי כנ”ל אין, לכאורה, סיבה לאי-יציבות פוליטית. אם הממשלה לא מבצעת את ההחלטות או שלא מצייתת להן, אז הכנסת פשוט מפטרת אותה ומוצאת ראש ממשלה אחר, יותר מוכשר וגם צייתן. כאן חשוב להדגיש את העובדה שרבים נוטים לשכוח, שחברי הממשלה, כולל ראש הממשלה, הם בסך הכל המשרתים של הכנסת ולא שליטים או מנהיגים. לא במקרה, בשפות רבות, חבר ממשלה נקרא במילה “מיניסטר”, שפירושה “משרת”. אין שום סיבה לבחירות חדשות עקב החלפת הממשלה, זה אפילו לא אמור להגיע לדרגה של “משבר פוליטי” — זה בסך הכל חילופי עובדים. כמובן שהאינטרס הישיר של הכנסת הוא לגייס ממשלה הכי טובה ויעילה וגם קטנה ככל האפשר, כי רק “פראייר” ישלם משכורת למשרת לא קומפטנטי או לא נחוץ, ואף אחד לא רוצה להיות פראייר, נכון?

אז למה זה לא עובד? איך הגענו למצב שבו כל התיאוריה היפה הזאת מתפרקת כנגד עיינינו? כדי לענות על השאלה, צריך לקחת בחשבון את הגורם האנושי ואת התרבות הפוליטית בישראל.

ראש הממשלה הוא תמיד אחד מחברי הכנסת (בהתאם לחוקי יסוד) ותמיד ראש המפלגה, לרוב גם ראש הסיעה הכי גדולה (שזה דווקא לא מחויב). לכן, לכל ראש הממשלה המיועד יש אג’נדה פוליטית, שהוא מעוניין לקדם ככל האפשר. אומנם הממשלה כפופה לכנסת, אבל לשרים עדיין יש מרחב תמרון מסוים במילוי תפקידם (בפרט, שליטה מסוימת בתקציבים), לכן המפלגה, ששולטת על משרדי הממשלה, מקבלת יתרון לא מבוטל על פני מפלגות אחרות. תוסיפו לזה את היוקרה ומשכורת נכבדה, ותפקיד ממשלתי הופך לפרס נחשק. אבל, הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת (סעיף 3), כלומר רוב חברי הכנסת צריכים להסכים לתת את תוספת הכוח הזאת למפלגה אחת. זה לא חייב להיות רוב מוחלט, כי שום חוק לא מחייב להצביע נגד בהצבעת אמון, אבל התנגדות אוטומטית כבר הפכה לנורמה. לכן, כל ממשלה חייבת להישען על הרוב של 61 חברי הכנסת לפחות. אבל, אף מפלגה בתולדות המדינה לא קיבלה את רוב המושבים בבחירות וגם לא סביר שזה יקרה בעתיד הנראה. לכן, הדרך כמעט היחידה לכונן ממשלה היא, פשוטו כמשמעו, לקנות את התמיכה של מפלגות אחרות. למרות שהמחיר יכול להתבטא בכל מיני הבטחות פוליטיות ו\או תקציביות, בעשרות שנים האחרונות המחיר המקובל העיקרי, אם לא היחיד, הוא מקום בממשלה עצמה. וכך, תיק ממשלתי הפך מכלי ביצועי למן מטבע, שנועד קודם כל למימון של “שוחד” חוקי — רכישה של תמיכה פוליטית. במילים אחרות, חברי הכנסת מוכנים לתמוך בממשלה רק אם הם בעצמם, או לפחות חבריהם למפלגה, יהיו חברים בממשלה. עם הזמן יותר ויותר קשה למצוא “צדיקים”, שמוכנים לתמוך בחבריהם למפלגה ולא רק בעצמם, לכן הביקוש לכיסאות בממשלה הולך וגדל, ולכן גם ההיצע גדל בהתאם לחוקי השוק החופשי. וכך קיבלנו ממשלה מנופחת מעל לכל היגיון בריא, עם משרדים מיותרים ותפקידים מוזרים, כגון שר בלי תיק, שר במשרד של שר אחר ועכשיו גם “ראש ממשלה חלופי”, מה שזה לא יהיה. גרוע מזאת, אם תפקיד בממשלה הפך למטרה בפני עצמה, כאשר מהות המשרד חשובה פחות מ”יוקרה” השרירותית שלו, אז מה הפלא שאין הרבה קשר בין כישורי השר לבין תפקידו במקרים רבים. אבל הפרס הכי גדול, כמובן, הוא הכיסא של ראש הממשלה, ותפקיד של שר הוא קודם כל המקפצה הפוטנציאלית לראשות הממשלה. וכך, הבחירות למעשה הפכו לתחרות בנוסח “משחקי הכס”, כאשר השאלה הכי חשובה היא מי יישב על הכס או לפחות בקרבתו. העקרונות, העמדות ואידיאולוגיות תפסו מושב אחורי בשיקולי הבוחרים, אם בכלל. לא משנה מי “ינצח” במשחק המכוער כזה, הדמוקרטיה בטוח תפסיד.

אבל הבעיה הכי גדולה דווקא מתחילה במקרה והממשלה, שנוצרה בתהליך מעוות כזה, כן מצליחה לתפקד למרות הכול, מפני שהיא מורכבת מראשי ובכירי המפלגות, שביחד מהוות רוב בכנסת והן כפופות לממשלה על ידי “משמעת קואליציונית”. כלומר, אפילו בממשלה ענקית עם 30 שרים, טכנית מספיק ש-16 שרים יסכימו על משהו והחלטתם תחייב את רוב חברי הכנסת, כלומר את הכנסת כולה. נכון שבפועל זה קצת יותר מסובך, אבל מהותית זה בדיוק מה שקורה. במילים אחרות, בגלל כל הבעיות הנ”ל, הממשלה בפועל שולטת בכנסת, במקום לשרת אותו. בפרט, הכנסת אמורה לפקח על הממשלה באמצעות הוועידות, אבל אם רוב חברי הוועידות הם חברי הקואליציה שכפופים לשרים, אז הגענו למצב אבסורדי, שבו הממשלה בעצם מפקחת על עצמה. גרוע מזאת, ראש הממשלה הוא, טכנית, ה”בוס” של כל השרים (עם או בלי “ראש ממשלה חלופי”), שיכול לפטר כל שר מכל סיבה. נכון שגם זה לא פשוט, כי פיטורי שר גורמים למפלגתו לעזוב את הקואליציה (ביטוי נוסף של עיקרון ה”אני לא פראייר”) ואז כל הממשלה עלולה ליפול. למרות זאת, הדינמיקה הזאת נותנת כוח סחטני רב לראש הממשלה, שמקבל חופש פעולה רחב, שרק הולך ומתרחב עם הזמן. הכנסת לא עוצרת את התהליך הזה, כי חברי הכנסת רבים מדי מאמינים, כנראה, שיום אחד גם הם יישבו על “כס הברזל”, אז למה שירסנו את הכוח, שהם יכולים לקבל לעצמם? וכך, לאט-לאט, ראש הממשלה באמת הופך למלך לכל דבר למעט התואר. הדבר המפחיד הוא, שרוב הרעיונות, המוצעים לפתרון האי-יציבות, מנסים להגביל דווקא את הכנסת ולא את הממשלה, שזה יכול רק להאיץ את הזליגה האיטית לדיקטטורה, שפירושה הוא סופה של ישראל, לפחות כמדינה דמוקרטית.

האם אפשר לעצור את התהליך הזה או שאבדה התקווה? כפי שאמרתי בהתחלה, אני מאמין שיש פתרון והוא גם יותר פשוט ממה שאפשר לחשוב. כל סיפור האימה הנ”ל התחיל בכך, שחבר הכנסת רוצה להיות ראש הממשלה ולצורך כך הוא נאלץ למשוך ח”כים אחרים לממשלה וביחד הם, בעצם, בוחרים בעצמם. אם מנסחים את זה כך, אז ברור שיש פה בעיה מלכתחילה, כי מדובר בניגוד עניינים חמור ביותר. כידוע, אחד מעקרונות יסוד של דמוקרטיה הוא הפרדה בין הרשויות. אבל אם אותם אנשים יושבים גם ברשות המחוקקת וגם ברשות המבצעת, אז על איזו הפרדה אפשר לדבר? אני לא יודע למה מייסדי המדינה קבעו, שראש הממשלה חייב להיות חבר הכנסת. לעולם לא שמעתי הצדקה הגיונית לדרישה כזאת, אבל גם אם יש, אז זה בטח לא שווה את כל החסרונות הנובעות מהדרישה הזאת. אני מנחש, שהמייסדים סמכו על עצמם, שיוכלו להתגבר על ניגוד העניינים ולמנות ממשלה ראויה ומקצועית, שתשרת את העם כולו, כמיוצג על ידי הכנסת, ולא את עצמם או את האינטרסים הפוליטיים הצרים שלהם. העובדה היא, שזה לא עבד והדרישה הזאת, שראש הממשלה חייב להיות ח”כ, יצרה סדרה של השלכות הולכות וגדלות, כמתואר לעיל, שמאיימות על המערכת כולה, כמו גרגיר חול שנכנס לתוך שעון מכני, איכותי ככל שיהיה.

בואו נפנטז לרגע ונדמיין, שהדרישה התהפכה וכעת ראש הממשלה והשרים אינם ואף לא יכולים להיות חברי הכנסת. אגב, זאת לא דרישה מופרזת. אחרי הכול, כל העובדים הבכירים של הרשות המבצעת (וגם השופטת), כולל מנכ”ל משרד, פרקליטים, צמרת צבאית ומשטרתית וכו’, אינם פוליטיקאים בכלל. החוק מדגיש במפורש שאפילו שר לא חייב להיות ח”כ. אז למה שראש הממשלה חייב להיות? אם חברי הממשלה לא יכולים להיות ח”כים, אז ניגוד העניינים הנ”ל נעלם באופן טבעי ואז מובטח, שהכנסת תבחר ראש ממשלה הכי מתאים לתפקיד, מישהו שיש לו כשרון וניסיון בניהול ארגונים גדולים וגם אין לו אג’נדה פוליטית או כוח פוליטי לכפות את רצונו על הכנסת ולהפוך לדיקטטור. למה כל זה מובטח? כי אז, התרבות הפוליטית משחקת לטובת הדמוקרטיה, לשם שינוי. קו המחשבה של ח”כים יכול להיות כדלקמן: “אני לא רוצה להיות פראייר ואם אני לא יכול לתפוס את השלטון, אז לא אתן אותו לאף אחד אחר. לא משנה מי יהיה ראש הממשלה, אני אקצץ את הכוח שלו עד למינימום הנדרש לביצוע תפקידו וגם אפקח עליו בארבע עיניים, כדי לוודא, שהוא משרת אותי כמו שצריך ויודע מה הוא עושה, וגם לא מנסה לאגור יותר כוח או לפעול על דעת עצמו מעבר לפרטים טכניים”. אז, ורק אז, השלטון באמת יחזור לכנסת, כפי שזה אמור להיות. חברי הכנסת יהיו חופשיים לדון, להתווכח ולהצביע לפי עמדתם, בלי שום אילוצים קואליציוניים או אופוזיציוניים, בלי להתעסק בשאלות טפלות כמו מי יישב עם מי ואיפה, בלי משחקי אגו ופולחן האישיות. במערכת כזאת אין כלל צורך בקואליציות, כי לחברי הכנסת אין שום עניין בהפלת הממשלה, כל עוד היא רק עושה את מה שהכנסת מורה לה. עצם הרעיון של קואליציה הוא אנטי-דמוקרטי, כי הוא מחייב את המפלגות המשתתפות להתפשר על אידאולוגיה ולהצביע נגד העמדות שלהן. לא במקרה, המילה “קואליציה” לא מוזכרת בשום מקום בחוק יסוד הכנסת — זאת המצאה מעוותת, שנועדה להיות “מעקף” לבעיית היציבות, מעקף שלא עובד יותר. במערכת מתוקנת יהיו רק “קואליציות מדומות”, שקמות לצורך מעבר חוק מסוים, שיש לגביו הסכמה רחבה בין מפלגות, שלעולם לא יישבו ביחד בקואליציה קבועה. ובאופן קצת פשטני, כל מה שנדרש כדי לתקן את המערכת, זה להכניס את המילה “לא” לתוך המשפט “ראש הממשלה יהיה מבין חברי הכנסת” בחוק יסוד.

אתם יכולים לומר — טוב, נגיד שזה רעיון נחמד, אבל האם קיים סיכוי שהכנסת תעשה שינוי כזה? האם חברי הכנסת באמת מסוגלים לשים את האגו בצד ולוותר על החלום הרעיל של צבירת כוח ללא הגבלה? נשמע נאיבי, אבל הנה עובדה מעניינת — בשנה שעברה, בעיצומו של המשבר הפוליטי הכי גדול בתולדות המדינה, שלא נדבר על פנדמיה חסרת תקדים, הכנסת הצליחה להעביר חוק, ש”מעודד” את השרים לפנות את מקומם בכנסת כל עוד הינם חברי ממשלה. וזה כבר עובד. כמובן, שזה לא מספיק, כי שר, שמפסיק להיות ח”כ, עדיין היה ח”כ כשהצביע בעד המינוי של עצמו וגם לאחר מכן הוא נשאר בכיר במפלגה ויש לו השפעה עצומה על חברי הסיעה של מפלגתו. וכנראה שהחוק הזה נוצר משיקולים אחרים לגמרי. אבל לפחות זה צעד אחד קטן לכיוון הנכון. צריך רק להרחיב את החוק הזה, לקבוע ששר וראש הממשלה לא יכולים להיות חברי הכנסת לא רק בעת ישיבתם בממשלה, אלה גם לפני זה, לפחות לא באותה קדנציה. האם יהיו מספיק חברי הכנסת כדי להעביר תיקון כזה? אולי. אחרי הכול, מתוך יותר מאלף אנשים, שהיו חברי כנסת מקום המדינה, רק בסביבות 250 היו שרים ורק 14 ישבו על ה”כס”. רוב רובם של חברי הכנסת לעולם לא יהיו שרים, שלא נדבר על ראש ממשלה, ואם הם מוכנים לתת לממשלה את כל הכוח על חשבון עצמם, בתקוות שווא שהכוח הזה יהיה שלהם יום אחד, אז הם באמת פראיירים.

כדי לעצור את כל הטירוף הזה, אפילו לא צריך לשנות את חוקי יסוד. אם גם אחרי בחירות רביעיות (חמישיות, שישיות…) לאף אחד מראשי מפלגות לא תהיה אפשרות לבנות “קואליציה” יציבה בגלל משחקי האגו ומריבות פוליטיות, הם חייבים להבין שהפתרון היחיד הוא לא לתת את התפקיד לאף אחד מהם, אלא למישהו אחר, לאיזשהו ח”כ הכי זוטר (רצוי שיהיה בעל כישורים מתאימים), בכפוף לתנאים הבאים: א) ראש הממשלה המיועד יתפלג מסיעתו לסיעות יחיד, כדי שלא תהיה כלל “מפלגת שלטון”, ב) הוא ימנה רק שרים מקצועיים שאינם פוליטיקאים (מאותה סיבה), ג) הוא יתחייב לא לקדם אג’נדה פוליטית משלו, אלא רק לקיים את רצון הכנסת וזה יהיה קו יסוד היחיד של ממשלתו. אם יפר את התנאים, אז יוחלף בח”כ זוטר אחר וזהו. את כל זה ניתן לעשות כבר אחרי הבחירות הקרובות. אני לא רואה פתרון יותר טוב או יותר מעשי.

נזכור, ש”משחקי הכס” נגמרו כאשר כס הברזל הושמד וזה בעצם הרעיון המוצע כאן — אנחנו צריכים להמיס את הכס ולהחליפו בכיסא פשוט, שלא שווה את כל המלחמות סביבו. ורצוי שנעשה זאת מהר. אחרת, החורף באמת יגיע.